09/04/2015

עמוס עוז

רפאל בן שושן היקר,


לעניין דבריך על "הבשורה על פי יהודה". אני אסיר תודה ואף נרגש למקרא הדברים החמים שכתבת בעמוד הראשון של מכתבתך. אבל, על העמודים 2-10 שבמכתבך יש לי ערעור מרחיק לכת.

רומן אינו מניפסט וגם אינו מסה. "יהודה" אינו בשום" אופן המשך ל"יהודים ומילים" באמצעים אחרים. כאשר אני מחבר רומן, אני עושה זאת לא כדי לקדם אחת מהדעות הרבות או כדי לשכנע את הקורא להזדהות עם עמדה רגשית זו או אחרת של גיבו זה או אחר. הרומן הוא דומה אולי לרביעייה של מוסיקה קאמרית ואין שום טעם לשאול המלחין האם הוא עומד אחרי הכינור, או מאחורי הצ'לו, או אולי מאחורי הקונטרבס. כל שלושת גיבורי הספר, שמואל, עתליה, וגרשום ואלד, כמו גם רוחות המתים המהלכות לפעמים בבית, שאלתיאל אברבנאל, ישו, יהודה איש קריות, מיכה ואלד ההרוג, במובן מסוים גם רוחו של בן גוריון, לכל אלה, החיים והמתים, ניסיתי להעניק עומק רגשי ואינטלקטואלי וכוח שכנוע כמו אמפתיה וחמלה, אף על פי שעמדותיהם סותרות אלה את אלה. אתה במכתבך בוחר בטעות לזהות אותי עם שמואל (ואפילו כותב פעם-פעמים "שמואל-עמוס"), ומנהל ויכוח סוער עם הדמות הזאת על יהדות ונצרות, על ישו, על דבריהם של חכמי ישראל כנגד ישו וכנגד הנצרות על התאולוגיה הנוצרית והאנטישמיות הנוצרית. הוויכוח הזה כמובן מעניין אותי מאוד. אבל עמדתי לגמרי לא זהה לעמדתו של שמואל. לעולם לא כתבתי רומן כדי לקדם השקפה אן דעה. מי שקורא הרומן הזה וסבור שהשורה התחתונה שלו אומרת "הצביעו בעד שמואל" או "הצביעו בעד ואלד" או "הצביעו בעד ישו" או "הצביעו בעד יהודה" או "הצביעו בעד בן גוריון" או בעד עתליה – פשוט מחמיץ את הרומן וקורא אותו כאילו הוא מניפסט או דרשה".

שלך בהוקרה ותודה,

עמוס עוז.