קראתי את היצירה האחרונה שלך, "הבשורה על פי יהודה". כרגיל אפשר להתפעל מהשליטה הווירטואוזיות שלך בעברית. היכולת להוציא מתחת לידיך משפטים מעוצבים להפליא, פשוטים כמורכבים, היא תמיד חגיגה לכל אוהב השפה העברית.

אדבר ברשותך, בקצרה, על אומנות הסיפור שבספר. ארחיב, בתקווה שלא אלאה, על הגיגך או הגיגי גיבורך על ישו, דמותו והיהודים.

הספר הקודם, שפניה ועמוס כתבו, כולו חגיגה אחת ארוכה, מלא חן, חיוניות, מרנין, מרחיב לב, חייכן, מעמיק בקלילות, מדלג מעל הרים גבוהים ומקפץ על גבעות פרחוניות. לעומתו הספר החדש כולו אופל וערפל וחושך. זהו ספר קשה. עולם הגיבורים, עולם ללא רחמים, ללא מוצא, ללא אור. גם הדמות של "אותו האיש" שהיא במסורת המערבית, כולה רחמים וחסד מעוצבת בטרגיות שחורה ואינה מביאה שום מזור לקורא המטייל בין עתליה, ואלד ושמואל.

אודה שלכל אורך הספר אחזה בי מועקה קרובה מאוד למועקה האוחזת הצופה בסרטו של ברטולוצ'י "טנגו אחרון בפריס". גם לסיפור קווים מקבילים, לא רק אווירת החנק והייאוש. בסרט, גם כן, הכול מתנהל בין ארבע אמותיה של דירה. הגיבור, מפורק מאסון שקרה לו (התאבדות אשתו). תשוקה עזה נרקמת בין נערה או נכון יותר, עלמה לא יציבה, ואיש מבוגר בגיל מתקדם. מול אווירת החנק שבדירה מצלמת הבמאי מתארת פריס בכל יופייה בצבעים בהירים בנינוחות אמנותית נהדרת. בדיוק כמו התיאורים של ירושלים שבספר. אני חושב שהטיול להר ציון שב-"בשורה על פי יהודה", יכול להיכלל בכל אנתולוגיה של פרוזה עברית, כה יפה הוא ומבריק, וכתוב באהבת סופר שאינו מכחיש את נעוריו. מעבר לכך גם בסרט וגם בספר אפשר לחוש מההתחלה ב"מוות ידוע מראש" או, נכון יותר, ב"אבדה תקוותנו" העוטף הגיבורים הנלכדים כזבובים בכורי עכביש, גם אם, לא פעם, הם עצמם תווים אותם. יצירה שחורה, נהדרת אך שחורה. מפיסטו לא רחוק, "הרוח השוללת תמיד".

ה- Passion של ישו, אתה התמודדת, יצאה מתחת לידיך כתיאור מקורי, רגיש, בנוי לתלפיות ומדכא עד תהום. הוא הזכיר לי שתי תמונות של ציירים מהרנסנס. הראשונה, הצליבה של אנדראה מנטניה והשנייה של לוקאס קראנאך הזקן. שתיהן מתארות בערך את מסלול הכתיבה שלך. במרכז הצלוב וייסוריו, בצד שמאל קבוצת נשים אבלות וכורעות תחת הצער, מצד ימין, חיילים רומאיים, מפילים גורל בקובייה, מי יזכה בכותנתו של ישו. אלא מה? הציור של מנטניה פתוח על פרספקטיבה רחבה המנשימה את הציור; השימוש בצבעים חזקים של כחול, זהב וחום מזמין הצופה למרחבי התכלת של הישועה שהצליבה מבשרת. לעומתו, הציור של קראנאךכולו דחוס ואפל. הצייר העמיד את ישו ממוסמר על הצלב, מעל משולש של דמויות ריקות מכל ביטוי של רגש למעט חיילים רומאיים כועסים ואלימים. הציור כולו בגוונים של אפור או כחול כהה ובאמצע שני סוסים, אדירי נוכחות, בלבן וכתום. עולם אדיש לתהומות הצער. ה- Passion של עמוס עוז קרובה יותר באווירתה הדחוסה ובצבע הספרותי שהיא משרה, ליצירתו של קראנאך הזקן. ישו מת ב"בשורה על פי יהודה", כמו K אצל קפקא "כמו כלב, אמר, כאילו בושתו נשארת חיה אחריו". ישו, מתקן העולם התמים, מת בבדידות, נעזב ע"י עולם מתנכר ותמה כילד גוסס שאין בידי אמו לעזור לו.

עד כאן הספרות. אפשר להאריך כה עשירה היא הכתיבה. אך ברשותך, אני אנסה לחבר את הבנתי של התייחסותך, או התייחסות גיבוריך, בספרך החדש, לגיבור המוסווה, ישוע, עם מה שהבנתי מספרך הקודם, "יהודים ומילים". היהדות (ההיסטורית), שאתה מתכחש אליה, כי קיימים רק יהודים והיהדות כפויה עליהם הר כגיגית, מכילה לדידך, המוני יהודים שהיהדות הרבנית הקיאה מקרבה, בעיניך שלא בצדק. הם יהודים לגיטימיים, במיוחד אם הם אנשי ספר (יהודים ומילים). "אחר" ושפינוזה דוגמאות מובהקות לטיעונך. כמוהם כאמור אפשר לאסוף מאגר שלם של מורדים ("מכיר את בוראו ומורד בו") ולתת להם מקום של כבוד בקרב העם או לפחות בקורות העם. זוהי יהדות של כיבה גרגנטואית, מסוגלת לעכל כל דבר. האחרון, לא מפתיע, לעבור גריסת מלתעות זו, הוא מיודענו ישוע. מאז שדחקנו מהעולם ומקרבנו ה"מֵצָוֶוה", אנו מדפיסים ומחלקים תעודות כשרות גם למסרבים לכל כשרות ולכול תעודה. זוהי היהדות ה- אֶקוּמֶנִית החדשה הנולדת בארצנו הקדושה. תמה אני מה הדחף הזה לרוץ ולנקות בבורית ובנתר את "אותו האיש" בימינו אנו. אם האיש שחור בעיניך, ארשה לעצמי לאומר שהוא השחיר מעשן שהתיימר מבתי הכנסת של שפירא, ורמיזה ומגנצא ו"ממעשים של אמונה" בליסבון וסרגוסה.

שואל שמואל בתמימות "אך למה לא קיבלו אותו היהודים?". על מה אנחנו מדברים? על ישו ההיסטורי? אחד מיני רבים של אז, עושה נפלאות, מגרש שדים, מרפא, לוחש לאוזן, מבשר ביאת היום הגדול והנורא "כי אז תהיה צרה גדולה אשר לא הייתה כמוה מראשית העולם ועד עתה" (מתי). איש המבהיל הבריות, מטיל אימת אלוהים על שומעיו "גוי יקום על גוי וממלכה על ממלכה ויהיו רעב ורעידות אדמה...ראשית הצרות" (מתי-מרקוס), "בימים ההם...תחשך השמש והירח לא יגיה אורו, הכוכבים יפלו מהשמיים וכוחות השמים יזדעזעו" (מרקוס), “אש באתי לשלח על פני הארץ...ואת כפר נחום, האם לשמים תעלי? שאולה תרדי!" (לוקס), מדבר כמו כל פוליטיקאי מצוי מאז ומעולם "השחיתות אוכלת כל חלקה טובה, המנהיגים רקובים, מעשיהם טמאים, מובילים אתכם לאבדון, התהום פעורה לפניכם....תבחרו בי!!!" או כדברי ישוע " רבים יבואו בשמי...היזהרו כי לא יתעה אתכם איש... ויאמרו –אני המשיח- ויתעו רבים..."(מתי). וכמו כל פוליטיקאי, מסמן הוא את האויב וצובע אותו בקיתונות של זפת "אוי לכם פרושים וסופרים צבועים..." (מתי) וכמו כל תלמיד מצטיין של רטוריקה יוונית חוזר על הקללה, כלייט מוטיב, לאורך נאום ארוך ומלא משטמה.

לא, איני מתעלם מהגדולה המוסרית של אותו האיש ובעיקר לא מקרבתו הרצונית לחלכאי האדמה ולנדכאים באשר הם. גם לא מאומץ לבו הרב בשעה שהוא חוזר ומדגיש כי החוק (ההלכה) הוא מעשי ידי אדם והאדם החי, שווה משקל, במאוזנים של צדק, לכובד משקלו של החוק. אני בא להזכיר שהאיש ההיסטורי היה מקהיל קהלים, מתסיס אותם, בז לשלטונות רומא (למרות אמרתו "תנו לקיסר...") ובמילה אחת, אחד מיני רבים שהאימפריה הרומית הזדרזה להיפטר מהם, כדי להבטיח את ה- Pax Romana המפורסמת, לטוב ולרע. למה היהודים לא קיבלו אותו? למה לא קיבלו גם כן כל מוכי ירח של ימי שני וחמישי, שזעקת סוף העולם בגרונם ואימת אש תופת, אוכלת טף הרה וזקן, מתלווה אליהם בפתח השער?

שאלתו של שמואל-עמוס יש בה טעם מכיוון, ורק מכיוון, שהאיש מנצרת עוטף עולם ומלואו מזה 2000 שנה. ולכן עסקינן לא באיש שהיה (כך או כך) אלא בנוצרי שהתפזר לארבע כנפות הארץ ומצא מולו עם קשה עורף, רגלים על אדמה שבשורת הישועה של תלמידי הנוצרי נראתה לו מגוחכת וחסרת טעם.

וכך כתבו פניה ועמוס (יהודים ומילים) "אברהם...משה... שתים עשרה השבטים... כל זה כמובן לא מעוגן במחקר ההיסטורי המקובל...(הם) אולי מיתוסים שבטיים...אבל העברים היו, העברית הייתה, הספר היה...אנחנו נמעניו המילוליים של התנ"ך...אנחנו יורשי כותביו". כנ"ל הנוצרי, לא האיש שהיה או לא היה (שיהיה!!) חשוב אלא איך נוכחותו התקבלה לאורך הדורות. ישו בנוי משכבות שכבות, שבכל פינות העולם העתיק, אנשים מצאו בהן נקודה להתייחסות, ואם היו נוצרים נקודת משען. הוא אוסף הדעות, הרעיונות, האמונות, ההשקפות, התורות והדוקטרינות שהדורות אמצו בשמו. במילה אחת ישו לא יכול להיבדל מהנצרות, ישו שאני מכיר הוא הנצרות על פניה השוחקים ופניה המאיימים. האם חשוב ליהודים שמלכות שלמה הייתה אפיזודה זניחה בעולם העתיק? למדנו מ"יהודים ומילים" ששלמה המלך הוא תפארת המלכים, שילדי החדר חלמו עליו והתפעלו מעושרו, חכמתו, תבונתו, עוצמתו וגדולתו. מה לי ולשלמה בשר ודם שהיה או לא היה (כן היה!!). לכן לא את ישו אנו מביאים למשפט אלא את העולם שנבנה ועוצב בשמו. הנצרות (ולכן ישו) בהתגלמותה האירופית הולידה מפעלים עצומים באמנות, בספרות, בהגות, במדע, במוסדות פוליטיים, חינוכיים, חברתיים, באמנות מלחמה, בחידושי טכנולוגיה ועוד רב מלהזכיר ועל יד זה, השמדה מונומנטלית, ללא רחמים, של עמים שלמים, גזענות שהעולם העתיק לא ידע, עבדות אכזרית שכבר משרע"ה הזהיר מפניה, מלחמות אין קץ ועוד רב מלהזכיר.

כיהודי זהו הישו המוכר לי, ישו הדורות, כפי שאני יהודי לא כצאצא של אברהם או כתלמידו של משרע"ה אלא כיורשם של עמוס, ישעיהו, רבי עקיבא, רב אשי, הרמב"ם, הרמב"ן, רבנו תם, הגר"א ושפינוזה (אה! זה לא!). ירושה זו כוללת גם רתיעה מכל קשר עם הנוצרי ודחיית תלמודו הדתי (תאולוגי) והמוסרי הבא אתו. בא עמוס עוז, היהודי האתאיסט, ומקלף מישו קליפתו הדתית ומציע לנו ישו האדם ותורתו האתית ומציב אותו, מלא קומתו (בלי העץ שנתלה עליו) עם גדולי ישראל באשר הם. הנה הוקוס פוקוס ישראל מצטרפת לאומות העולם, עם ככל העמים, גוי ככל הגויים, סוף סוף חלק מהזרם האוניברסאלי. נשתה יין בורדו, נוכל שרימפס, נרוץ למשגל (זכר כנקבה) על ימין ושמאל, נעביר את השבת ליום ראשון (?) אבל, נשמור בכל זאת על ברית מילה.

תמה שמואל-עמוס על היהודים "המתעקשים להתחמק מכל עימות רוחני ומוסרי עם בשורתו (של ישו)...וכאילו בכך תיעלם הבשורה עצמה כלא הייתה". יהודים אילו מתעקשים להזכיר ממזר בשם "בן סטדא או בן פנטרא " ומתרעם האדון ואלד, המשכיל והמלומד "כסילים...כיעור! כיעור וניוול גמור!!!...יהודונים פחדנים וצרי מוח חיברו כתבי התועבה האלה...אין בהם בקיאות מלבד קלישאות שבפי אספסוף השווקים...לשון יהודים אלה...דומה שתי טיפות מים ללשונם המזוהמת של כל מיני אנטישמים..." והנה על המאזניים שקולים כעת, שווה בשווה, דברי בלע יהודיים והאנטישמיות לדורותיה. אלה ואלה דברי אשמדאי חיים. נמחק אותם מכאן ומכאן ונקבל בני אדם (אדם!!!) בתלבושת אחידה...האדם האוניברסאלי!!! משאת נפשו של כל ליברל שפוט או שפוך בתוך התקינות הפוליטית.

ולא היא אדון ואלד! עד כמה שדעתי וידיעותיי מגיעים, על כל דבר בלע של יהודי עלום, חיברה הנצרות ספריות שלמות של נאצות, קללות, גידופים ואלות על היהודים. ולא מדובר באנשי שווקים אלא באנשים הנקראים אבות הכנסייה. ולו רק חיברו ספריות!! הלוואי...

ראשון ביניהם ישו על פי בשורת מתי– "אוי לכם פרושים וסופרים...(את המתגייר ליהדות) אתם עושים לבין גיהינום כפליים מכם...מורי דרך עיוורים העוצרים את היתוש במסננת ובולעים את הגמל...דומים אתם לקברים מסוידים יפים מבחוץ ואילו תוכם מלא עצמות...נחשים בני צפעונים איך תמלטו מדין גיהינום?...יבוא עליכם כל דם נקי שנשפך על הארץ מדם הבל עד דם זכריה בן ברכיה" ובנצרות כל יהודי הוא פרושי אם הוא מלומד ו- Judas Iscariote אם הוא עם הארץ. ומוסיף ישו על פי בשורת יוחנן "אוי לכם כי בונים אתם קברי נביאים והרי אבותיכם הרגום". הקורא בבשורות אלה לא יתמלא בזעם אלוהי, יצטייד בלפיד וירוץ ריצת אמוק להכרית את קיני הצפעונים? ולו רק הבשורות, אבל אבות הכנסייה, שכולם קיבלו תואר של קדוש (sanctus), התחרו ביניהם מי מהם יצליח לכתוב גיליון נאצה ללא דופי על היהודים. – Advertus Judaeos היה לאפנה. כאשר התנאים חיברו ההלכות של המשנה והברייתות המלוות אותן, לא התעסקו בדיוק בישו, תורתו, נבואתו ואלוהותו. עבורם היה מחוץ למחשבתם הדתית, כולה סביב ההלכה "איך האדם היהודי עובד ה' ", כי "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".

תורת שאול התרסי, קבעה שבאי העולם נושעו ע"י ביאת ישוע עלי אדמות. אמונה בישועי משחררת האדם משלטון החטא ואם כן, אין טעם בקיום המצוות "האדם מוצדק ע"י אמונה ללא תלות במעשי התורה...תאוות החטא שניעורו ע"י התורה...התורה באה ובכך רבו העברות...התורה מביאה זעם ובמקום שאין תורה אין עברה על התורה...באין תורה החטא מת..." (אל הרומים – פאולוס) אך אין ישועה ללא אמונה! שהאדם יאמין וייוושע אם כך. אך בתורת פאולוס, אין אמונתו של האדם נתונה בידו. היא מוקנית לו כחסד (Gratia) אלוהי. המאמין נמצא תחת חסדו של השילוש הקדוש ונבחר בחסד, ולא על פי מעשיו! מה לתאולוגיה זו ולדת ההלכה של חז"ל? "דמותו של ישו תופסת (אצל חז"ל) מקום מועט כמעט קוריוז" (הבשורה על פי יהודה).לא כן היהדות בנצרות. במאות הראשונים לאחר הצליבה היא תופסת מקום מרכזי במחשבתם של אבות הכנסייה. לדידם הם יורשים את ההבטחה האלוהית ומספחים התנ"ך לחיכם. אבל המוריש לא הולך לעולמו. מה דינה אם כן של הירושה? נכון יותר, מה דינו של מוריש המתעקש להישאר בחיים, דור אחרי דור?

אין ספק ששאול מתרסוס היה גאון אמתי. האיש זיהה ייאוש עמוק עד תהום בקרב תושבי האימפריה הרומית. ההדוניזם של אפיקורוס או הסטואה מבית זנון, היו תורות לשכבות העילית של רומא וכיבושיה, שכבה דקה, זחיחה, תאוות בצע, אכזרית ומושחתת עד לשד עצמותיה. ישוע של פאולוס החזיר להמונים קצת מכבודם העצמי והציע להם חיים של dignity, בני אדם כצלם אלוהים. תורת הישועה הפאולינית שחררה הנוצרי החדש מכל אימה קיומית ושילחה אותו לקדש שם שמיים ((martyr בהתלהבות ולהתבודד במערות מדבריות רחוק מרשעת בני אדם. ומעל לכל התרסי היה סופר מחונן, דיאלקטיקאי עילאי, בעל טון כתיבה של שוחר טוב, של מורה צנוע המצביע בסמכותיות רבה על דרך האמת ילך בה אדם. אך הוא גם האיש שלימד "אלה אשר המיתו האדון ישוע וגם הנביאים, ואתנו רדפו אין הם מביעים את רצון האלוהים והם אויביו לכל אדם" (תסלוניקים 1). מכאן ואילך בשורתו של הישועי הכתימה ללא רחמים את סרבני הבשורה ובראשם היהודים, כרוצחים, מורדים בה' ובני אדם ששנאת האנושות בליבם.

כמה דורות אחרי שאול, שלימד תורת הישועה דרך ה"אמונה" שאימץ מישו, קם לנצרות מוח מבריק בעל עת סופר מושחזת שחריפותו שקולה לאלגנטיות כתיבתו. אגוסטינוס מהיפו. כתלמיד של פאולוס כותב הוא ביד ברמה "כשהאדם נושע, אינו נושע על פי מעשיו (פועלו) אלא בעזרת החסד הבלעדי של האל" – ( Sola Gratia שמיודענו לותר יהפוך ל- Sola Fida). ניחא...אך המסקנה היוצאת מישועת האדם דרך האמונה מבטא כך האיש מהיפו: "לא האנשים הסובלים מרדיפות ואי-צדק בגין חטאם, והוא, פגיעה באחדות הנצרות הקדושה, מקדשים שם שמים, אלא האנשים הנרדפים על צדיקותם (אנשי הכנסייה)". ומי הם אלה? "אגר, (שפחת שרה), היא שרדפה ביהירותה את שרה ולא שרה שהתעללה בה... על אמת, רדיפות הכנסייה את "אויביה" היא מהצדק ורדיפת המינים כנגד כנסיית הישועה היא עוול...הכנסייה רודפת כדי להציל האדם מהחטא ואילו רודפי הכנסייה מטרתם להאדיר את החטא...הכנסייה רודפת אויביה... כדי להביאם לאושר הגלום באמת...אנו רודפים אותם כי מטרתנו היא ישועתם בעולם הנצח ...הכנסייה, בצדקתה, פועלת לשחרורם מהאבדון ומהמוות...הם רודפים אותנו כדי למלא את תאוות האכזריות שלהם". טורקמדה, על פי אגוסטינוס, היה תלמיד נאמן וחרוץ לתורת הישועה דרך האמונה. מעבר לרחמנות הנוצרית, ענק זה האשים, בעקבות פאולוס מורו, את היהודים ברצח אל והדביק להם תואר של "עם רוצחי אל – Peuple deicide" – רק זה!!! "אתם היהודים המתתם אותו כשצרחתם – על הצלב...על הצלב..." אך אין מקום להשמיד ולהכרית אותם "כי קיומם לטובתנו. הם מפיצים בעולם את הדפים בהם הנביאים מבשרים אשרינו...אם היה קורה שכתבי הקודש יישכחו מקרבם... דינם דין מוות, אפילו לפי דיני ישראל...כי הם כבר ללא תועלת עבורנו...לכן לא הושמדו אלא פוזרו לארבע תפוצות...בליבם הם אויבנו, בספריהם, הם המשענת והעדים שלנו" . אם לא להרוג אותם, בגלל תועלתם, אזי להחזיק אותם במצב של ביזוי, עלבון, השפלה, עוני ומצוקה לדורי דורות. זוהי החמלה הנוצרית תולדת חמלתו של ישו. כהערה, רעיון זה אומץ ע"י החליף עומר שהתקין תקנות ה"דהימה" שעד לא מכבר, היו מטבעות עוברות לסוחר, במרחב הערבי-מוסלמי.

בזמן שבתלמוד כתבו פסקה עלומה על " בן סטדא או בן פנטרא " ואולי הרחיקו מבתי הכנסת, יהודים שנתפסו למינות ע"י ברכת המינים (4 שורות) אבות הכנסייה גידפו אבותינו עד צוואר ולמעשה הכינו את הצוואר היהודי לשחיטת הדורות הבאים. והאדון ואלד מתרעם על התלמוד בו נכתב משפט עלוב על " בן סטדא או בן פנטרא". איפה שיקול הדעת?

אולי נמצא אותו אצל טרטוליאנוס שהכנסייה מנעה ממנו תואר של קדוש (Sanctus). טרטוליאנוס זה, רטוריקן לעילא ולעילא. כתיבתו רהוטה, עשירה וקולעת. פולמוסן אדיר ממדים, לא הפסיק כל חייו לריב לימינו ולשמאלו ולהפציץ בבליסטראות כל צר ואויב, אמתי או דמיוני. גם הוא בין הנביאים וחיבר את גיליון האפנה " Advertus Judaeos".

חיבור זה דוגמא מצוינת לקריאה הכריסטולוגית של התנ"ך. אין לתנ"ך קיום בפני עצמו, ואיכויותיו הספרותיות חסרות משמעות, בעיני אבות הכנסייה. עבורם כל ספר, פרק, פסוק אות או פסיק מבשרים את חייו ומותו של אותו האיש. כל דבר מכוער, בזוי ודחוי בכתבי הקודש מתייחס ליהודים וכל גיבור חיובי אינו אלא סמל או סמך לבשורת ישו. ראשית "(היהודים) מאז ומתמיד חטאו בחטא עבודה זרה". קללת הנביא ישעיה על ראשם עדי עד "הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את יהוה נאצו את קדוש ישראל" מי כאן היהודים? קין (ארור אתה), יהודי והבל ישו-קרבן; יצחק שאביו מוליך לזבח, נושא בעצמו את עצי העולה, סמל לקרבן המוות של ישו; עשיו הוא הבן הבכור אך הבכורה נתנה לאח הקטן, יעקב-נצרות; יוסף, "שאחיו רדפוהו הוא כריסטוס שנבגד ונמכר ע"י היהודים בידיו של Judas"; "קרני ראם קרניו" הם הקצוות של הצלב; שמעון ולוי הם הפרושים והסופרים שישו ניאץ, שרדפו המושיע ו"ברצונם עקרו שור, שהוא כריסטוס והעלו אותו קרבן כמו כל נביאיהם ועל בשרו מלאו את תאוות שנאתם כשמסמרו אותו על גרדום"; משה רבינו שידיו נתמכו "מזה אחד ומזה אחד" בעת שיהושע-ישו נלחם בעמלק סימל את כוחו של הצלב; נחש נחושת הושם על נס כסמל של הצלה, הבאה בעזרת הצלוב; ועוד כהנה וכהנה. מה לתנ"ך הישראלי-יהודי ולכל הכריסטולוגיה הזאת? אפשר לנתק ישו-כריסטוס מכל כריסטולוגיה? והרי ניתוק זה תרוקן את ישו מכל ייחודיות דתית או אנושית.

כריסטולוגיה זו יוצרת זמן משלה. תולדות האנושות נעצרו עם בואו של המושיע. "אין מושיע אחר מחוץ לאיש שהועלה על הצלב על ידי עם שלם". הכלל התנכי "איש בחטאו יומת" לא חל על היהודים. לנצח יישארו רוצחי-אל: "אסונכם הוא עונש על רצח-אל שחוללתם". פיזורם עדות לפשעיהם: "בין אומות העולם אליהן פוזרו, הקימו בתי כנסת ריקים מרוח הקודש"; שנאתם למושיע כשנאתם לכל הנביאים: "היהודים, על אמת, סקלו אחדים, גרשו אחרים והעלו כקרבן עולה רבים אחרים"; הדיכוי שהיהודים סובלים הוא "תגמול על התנשאותם, אכזריותם ועל רצח-אל שביצעו"; הגויים מחללים שם שמים: "בגלל הסרבנות העיוורת של העם הזה"; ורוח הקודש כבר זעקה מפיו של משורר תהילים "כלה בחמה, כלה ואינמו".

עם כל הכבוד לאדון ואלד ולכעסיו ולחבר שמואל, המחפש בשורה אוניברסאלית פעם אצל סטלין ופעם אצל ישו, לא פאולוס, לא אגוסטינוס ולא טרטוליאנוס לא מקבלים היהודים, ואותי בתוכם, כחלק מהאנושות.

שמא יאמרו שהבחירה סלקטיבית? להלן דבריו של אחד מהקדושים (Sanctus) מטעם הכנסייה: יוחנן כריסוסטומוס. קדוש זה נחשב לדרשן המפורסם ביותר של הכנסייה ודרשותיו מוכרות בכל עולם הנוצרי (Homilies). שמונה דרשות הקדיש ליהודים באוסף הנקרא, כמה מפתיע, ".“Advertus Judaeos אתייחס לראשונה מבניהן, דוגמית לכל האוסף.

אומר שמואל, בשיחה עם עתליה, שהרמב"ן בוויכוח ברצלונה "לא (ניצח), אין דבריו משכנעים שאין בהם שמץ של ניסיון להתמודד עם הבשורה עצמה של ישו, בשורת האהבה האוניברסלית והסליחה, והחסד, והחמלה". דא עקא, שמואל זה, שכח שהוויכוח לא התנהל על הבשורה אלא על משיחיותו ואלוהותו של ישו. משל לדבר, בתחרות טעימת יינות, מביא שמואל לתחרות אשכול ענבים. ניחא...ששמואל יטען שהענבים שלו ניצחו בתחרות... כי האהבה, והחסד, והחמלה והסליחה תמיד מנצחים בתחרות.

איני יודע אם הנחמני יצא לו לקרוא יוחנן כריסוסטום, אך לבטח שמע כדבריו מפי כמרים, גלחים ומחבורתו של פראי פול (פבלו כריסטיאני). להלן הם דברי החמלה, החסד, הרחמים ודברי הצדקה שהשמיעו, תלמידיו של ישו, לקהלים בכנסיות ולא פעם, בבתי הכנסת אליהם לא הוזמנו.

על האהבה שהנוצרי לומד בבשורות: "(ממעמד) של בנים היהודים נקלטו לתוך משפחת הכלבים". אבל יש גם פודלים....לאט!! לא כל כלב ממושמע מוצא חן בעיני בעליו: "גם בעת קיום המצוות היהודים מעוררים תמיד את זעם האלוהים". כי יודע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. יודע ה' כי עם קשה עורף הוא. "מניין קשיות עורף זו? כי הם זוללים, סובאים וגם שיכורים...כך העם היהודי, שיכור ומפוטם עד בלי די, שיקע עצמו לתוך רשעות ללא גבול...ישראל פרה סוררה, עגל לא לומד...בהמות טובות לטבח... את אויבי אלה...הביאו אותם הנה והרגו אותם לפני (לוקס)". צדק ייעשה אתם כי "הם מכורים לניאוף ולהפקרות עיוורת...אוספים לקרבם סוטים וזונות...ובתי כנסת שלהם מרכזים להוללות...מה אני אומר? הם גם מערות שודדים ומעונות לחיות פרא"

איזה שיח ניתן לנהל עם דרשנים החוזרים ואומרים "אף לא יהודי אחד אינו עובד האלוהים...בית הכנסת הוא בית מלון של דמונים...זהו מקדש לעבודה זרה". מה בדיוק ציפה שמואל אש מרבי משה בן נחמן? הל"ז לא שמע ולא הכיר כל תורה נוצרית אחרת למעט אוסף הגידופים של אב הכנסייה הזה (ודומיו), שנערץ כמאור בכל המרחב הנוצרי. ובוויכוח מול המלך, כדי שחו"ח לא יחלל שם קדושים, מזכיר הרמב"ן למלך "והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות, והם גם כן מגלי עריות", אך אינו מביא דברי אבות הכנסייה וגידופיהם כפראי פול, המנסה לדוג טרף מסכן, מים התלמוד, ולהוכיח שהיהודים גידפו ומגדפים המושיע. כי מהמושיע הזה לומד כריסוסטום "שצריך לשנוא היהודים, הם ובתי הכנסת שלהם...אם אין שם פסלים לעבודה זרה, שדים דרים בתוכם" והם לא רק עובדי עבודה זרה במקדשיהם אלא "נמצא אצלם מזבח נסתר עליו הם זובחים עגלות וכבשים וגם נשמות אדם...".

והמסקנה של אב הכנסייה? אין להתחבר "עם אנשים אלה, אחוזי דיבוק... שבויים בידי רוחות טמאות, שבעי הרג וטבח...מוכי גרב וצרעת...בררת המין האנושי...מה מפליא יותר? חילול השם שלהם, אכזריותם או חוסר אנושיותם? הם רמאים, גנבים, נואפים, מלאי חמס, קמצנים שוכני בתי מרזח ומבקרים במעונות שהס מלהזכיר...". ברור שהם אחראים "לגירוש האב הראשון שלנו מגן עדן...". עם גזע כזה אין מה לרחם לא על רחוקים ולא על קרובים "ועל כולנו לצאת לצייד ענק, שנשים ירדפו נשים, גברים גברים, עבדים עבדים, בני חורין בני חורין והילדים ילדים". אמרו חז"ל "חייב אדם לומר בלשון רבו". אם יוחנן זה היה לקדוש, על כורחנו נודה שהכנסייה שמעה רבו מפי גרונו.

ובסגנון זה דורש כריסוסטום שבע דרשות נוספות. כנראה שאדון ואלד נבעת כל כך מדבריו, שאפילו לא העמיק בקריאתם. "כיעור! כיעור וניוול גמור" זעק על ספר "נסתור הכומר" שבקושי עבר את שערי המולות. אילו מילים כדורבנות היה מדביק לחבר כריסוסטום שספרו היה לרב מכר במשך אלפי שנים?

כמה חבל שהקדוש שלנו לא זכה לקרוא את "הבשורה על פי יהודה". היה לומד ש"אישיותו של ישו, קרינת האהבה החמימה והסוחפת שהפיץ סביבו, אותה תערובת של פשטות הליכות, ענווה, הומור מלבב, אינטימיות חמה עם כל אדם, יחד עם המעוף המוסרי, רוממות החזון, יופיים החריף של המשלים שישו השתמש בהם, וקסמי הבשורה הנהדרת שבפיו הפכו את...Judas Iscariote לחסיד מתמכר למושיע ולבשורתו". לבטח, אחרי שומעו, היה מתנפל על אדון ואלד וצורח "ניוול! ניוול.. עוד עורמה יהודית. אפילו אלוהנו מושיענו רוצים לחטוף לנו!". והמסכן, אדון ואלד ממלמל "לא אני! לא אני! זה שמואל!".

נעזוב נא את מר כריסוסטום לקדושתו ונאמר שבמשך אלפיים שנה, עשרות של דורות, קראו את הבשורות על פי התרסי, טרטוליאנוס, אגוסטינוס, כריסוסטום, הירונימוס, אזביוס, אמברוסוס, אנסטסוס ועוד ועוד...לא על פי שמואל אש ומיסטר ואלד.

יבוא המלומד ויטען (בפני היהודים! בפני היהודים!) להגנת ישו ושליחיו, שאנו הבאנו דבריהם של אנשים שחיו בימי החושך, ימי הביניים, ימים שהתבונה שקעה לתחתיות תהום ללא שוב. כאלף ומאה שנה אחרי כריסוסטום הקדוש, קם אדם, מהפכן דתי בקומתו של פאולוס, תאולוג מקורי וחריף כאגוסטינוס, פולמוסן שאין שני לו, שולט בעת סופר כטרטוליאנוס ומלך, שאין כמוהו, בין מנבלי הפה של הספרות האירופית. הזכרתי לותר, האיש שבא להחזיר את הכנסייה, לימיה הראשונים, לימי ישו. הנצרות, הרבה לפני תקופתו, הצמיחה ענקי רוח כטומאס אקווינס, ווליאם מאוקאם, דונס סקוט, לאונרדו די וינצ'י ומיכלאנג'לו בין מאות ואלפים. התבונה עשתה כבר את דרכה. לקראת סוף ימיו, איזו צרעה עקצה אותו, והוא הוציא מתחת לידיו שתי יצירות מופת, ראשונה "על היהודים ושקריהם" ושנייה "על השם Hamphoras ועל אבותיו של המושיע".

הקורא ב"על היהודים ושקריהם" די משתומם. לותר זה, נשמע כדורש נגד עצמו לכל אורך הפמפלט הגועלי שכתב. היה לי רושם שהאיש מנסה בכוח לשכנע את עצמו בנכונות פרשנותו התנכית ואמיתת אמונתו הנוצרית. הוא חוזר וחוזר ללא לאות על אותם רעיונות, אותן פרשנויות, אותן מילים. במסמך של 100 עמודים המילה "ארור / מקולל" מופיעה 50 פעם "רמאי / לרמות" 27 פעם, "בושה / מביש" 47 פעם, "עיוור" 37 פעם, "גנב / גנבים" 20 פעם, "שד / שדים" 78 פעמים, שטן / אשמדאי" 64 פעמים, "רצח / רוצח" 35 פעמים, "ריקן / חסר תועלת" 11 פעמים, "עובד ע"ז" 36 פעמים, "שופכי דמים / מדממים" 88 פעם, "מחללי שם שמים" 97 פעמים, "מוות" 77 פעם, "רשע / רשעים" 54 פעם, "בתי כנסת" 27 פעם, "עקשן / קשה עורף" 11 פעם, "חזירה" 27 פעם, "כסף" 56 פעם, "טיפש / כסיל" 36 פעם ועוד...ועוד...ועוד...כל תוארי הכבוד האלה מודבקים ליהודים הגרמנים של המאה ה-16, עם שהתפרנס ממכירת בלויים פה ושם וסבל גירושים לפי שרירות ליבם של השליט או של הכומר המוודה. היהודים, בעצם נוכחותם, הוציאו את מרטין לותר מדעתו. היהירות שלהם, ההתנשאות, הביטחון בדרכם, הבוז הלא מוסתר ל"גוי", הדבקות במצוות שהתרסי בישר על מותן לפי 1500 שנה, הרמזים שעבורם ישו ממזר ואמו אשת רחוב (לותר כותב במפורש זונה), ההתעקשות שלהם לראות עצמם כתושבי המקום (ולא כאורחים רצויים / לא רצויים), ההתעסקות שלהם בהלוואות בריבית קצוצה, הפירושים שלהם, לספרי הנביאים, המכחישים משיחיותו של ישו, הלעג שלהם לשילוש הקדוש, הבעלות האינטימית שלהם על "העם הנבחר" היו בעיני לותר בלתי נסבלים, מוקצים בתוך החברה הנוצרית המחודשת שיסד. עצם היותם, מערער אצלו, (או בקרב עלובי העם כדבריו) ספקות על הנוצרי, בשורתו ואמיתתו. להלן פסקה אחת מדברי "הבל וריק" (בעברית במקור, כאמירת היהודים על ישו) שאפשר לקרא בחלק ה-10 של המסה שכתב.

"היהודים היו מאז ומעולם כלבי הציד והרוצחים של הנצרות. הם הואשמו בהרעלת הבארות, בחטיפת ילדים, דקירתם בדוקרים וקריעתם לגזרים, בצינון זעמם ע"י שפיכת דם נוצרי...על כל זה נידונו לשריפה...הם אוספים אוצרות מכספנו. בעודנו עובדים בפרך הם נשכבים בצדי התנור, בלי מעש, מפליצים ומתענגים מאגסים צלויים...זוללים וסובאים, חיים בתוך שפע ונוחות על חשבוננו...בתי כנסת שלהם הם משכן לזונות, מקום שהשטן מזהם...אנחנו אחראים שאיננו הורגים אותם"
והמסקנה?
"לשרוף את בתי הכנסת...למחוק מעל פני האדמה בתיהם...לגזול מהם סידורי התפילה, התלמוד...וכל כתב המחזיק אותם קרוב לע"ז שלהם...לאסור על רבניהם ללמד ולא, דינם מוות...שלא יינתן להם אישורי תנועה בדרכים הראשיות של המדינה...לאסור עליהם הלוואה בריבית...שכל נכסיהם בזהב, כסף ומזומנים יוחרמו...אנחנו חייבים להיפרד מהם...". "זו תכניתו של היטלר", כדברי קרל יאספרס. ישאל השואל "מה לכל זה ולואלד, עתליה ושמואל? מה לכל זה ולעמוס"?

אצל לותר, ישו מחוץ לאנושות. כמשיח בן אלוהים הוא לא כאחד האדם. כפרסונה אנושית ישו הוא איש צנוע, פשוט הליכות, מתרועע עם אבודים ונרדפים, מוזכר תמיד יחד עם אמו, מריה המסכנה, שוחר טוב, אינו גיבור הנושא חרב מוכתמת דמים (כבר כוכבא), הוא מנחם כל באי עולם, ומביא שמחה לחייהם. שמואל אש, במילים שהושמו בפיו, מתאר גם ישו שהוא טלית שכולה תכלת, אדם זך ונקי, כולו אב רחמן לכל נדכא ונדחה, מעודד, מדבר עם גדולים וקטנים בשפה אחת, ליבו ודיבורו אחד הם ועוד...

גם ישו של שמואל לא מהעולם הזה. תיאור של ישו כאיש נקי כפיים ובר לבב , צדיק וישר, אוהב אדם ועם, אשר רשעים, אטומי אזנים, טועים בדעותיהם, צמודים לפולחן חסר הומניות, נתנו יד להבאתו לגרדום, הוא דימוי ספרותי, חד ממדי, שהספרות התרחקה מממנו מזמן, כולל בספריו של עמוס עוז.

לותר ומרעיו, ברוב אהבתם לבן האלוהים, התבטלותם העצמית וקנאתם לרבם הפכו את עצמם לנושאי השנאה והאכזריות שלימדו וחינכו איש, אישה, יונק, עיר, עם ויבשת, ל"אויבים", מדומים לרוב, שאין עליהם רחמים. גם העולם בתוכו נע שמואל, הוא לא עולם מלא באנשים כ"ישו" אלא עולם מלא ב"לא רחמים". נדמה לי שהיהדות יש בה הכרה עמוקה שהעולם מלא ב"לא רחמים". היהודי כופה על עצמו מצוות, שלרוב אין בהם טעם רציונלי, אבל בחלק מהן מידת הרחמים נוכחת ומחייבת.

ואלד הכועס על כל העולם ועל כאבו, עתליה הכועסת על כל העולם ועל עצמה ושמואל הכועס על כל העולם, ולא יודע למה לו לכעוס, הם דמויות מקוריות ומעניינות. נוכחותו של ישו בספר, בצורת הדמות שעוצבה בתודעה הנוצרית, מוסיפה ממד של קונטרפונקט לשלושת הגיבורים. אין לי מה לאומר על יהודה איש קריות של עמוס עוז. לא השתכנעתי.

אתבטא בחוסר דרך ארץ ואומר שנדמה לי שדיבוק אחז בספרות העברית החדשה. מכל הזרמים והסגנונות, כותבים על ישו, ישו לבן, ישו וורוד, ישו אפור. כל הכותבים (רובם נגיד) מתאמצים במאמץ שמשוני, להושיב את אותו האיש על שולחנם של חז"ל (הפרושים). שומו שמים! איך אפשר להושיבו בצד אלה שגידף וציער והפך עליהם שולחנות (ראה ציורים של יורדאנס ושל ג'ורג'יו בסאנו). אלא שישו של הספרות החדשה אינו מוזמן לשבת על שולחן הפרושים, אלא על שולחנם של מושכים בעת, הדוחים את תורת הפרושים. אחד מהם, יושב על אחת הכיסאות ומאריך ביופי הספרותי של המשלים שמשל האורח לעם, בבקיאותו בספר הספרים ובאהבתו לשפת הקודש (למה שבקתני – טליתא קומי). ....עמוס קנן מעלה את הצלוב השכן של ישו אל מתחת לכנפיו של ישו בשמים...חיים הזז עושה ממנו קדוש אגוסטיני הנלחם ביצרו נכנע, ומתגבר יחד...פנחס שדה מספר סיפורי הבשורות כפלגיאט לקוראי עברית...דוד פלוסר דג את המשלים של ישו מים התלמוד...יוסף קלאוזנר קורא את משליו של ישו, חרוטים על ראש הגבעות הירוקות של הגליל...ובתום סבב הדוברים פרסו כולם את פת הלחם ושתו יין מגביעים והללו "אחינו אתה! אחינו אתה!". ישו נשאר עם גביעו ביד, ממלמל "בלי ברכה? בלי ברכה?".

הכשרת יהדותו של ישו, כזרם ומגמה בישראל החדשה, מצביעה על תאוות ההתבוללות שמשמעותה אינה "והיינו ככל הגויים" אלא התפרקות מעולה של יהדות הדורות (עול תורה ומצוות) אך תוצאתה (להבנתי המועטה) היא היטמעות, "כגוי כיהודי, אדם הוא". לא נזדעק כיחזקאל נביאנו "היו, לא תהיה", אבל נדמה לי שמגמת האוניברסליות (האדם ללא תכונות) שהחלה במהפכה הצרפתית, נמשכה במרקס, יושמה בידי סטלין והשתלטה על הליברלים באשר הם, החלה את נסיגתה. גם בארץ, אידאולוגית מפא"י נמוגה. הישראלי החדש מפורק לעשרים פרקים. רבים היום לא יתיישבו על שולחנם של תלמידי ישו, גם אם אלה, כבר לא מברכים על לחם הקודש. את תלמידי ישו ניתן לפגוש היום בכל מקום. הם פשוט השילו מעליהם גלימת הכנסייה.

ואם כבר להכשיר את ישו, למה רק הוא? גדולים וענקים שאבותיהם שמרו על עולן של המצוות, מחכים בתור. עבור ישראלים רבים שפינוזה, מרקס, מהלר, ברגסון עומדים על קרקע יהודית. אני רק מתפלא למה לא מעמידים את טורקמדה, שאבותיו היו אנוסים ושכה התאמץ להציל את נשמותיהם של יהודים רבים. גם פבלו כריסטיאני, ניקולס דונן, יהושע הלורקי, יוהנס פפרקורן ואתם שלמה הלוי מבורגוס (פבלו דה סנטה פה), כולם שמות דגולים, במשך מאות בשנים, בין המלומדים הנוצרים, ידרשו, בזכות, כְּתוּבָּת כשרות... אבל רק בישו נפשנו חיכתה...באמת, בישראל של היום, "יש"ו" זוכה למעמד של אליל. שימותו הקנאים!!!

ב"בשורה על פי יהודה", היה חסר לי חלק בסגת הצליבה: ישו קם לתחיה. אחרי הירידה מהצלב, את ישו לא שומעים. את קולו השאיר לדורות שבאו אחריו. קראתי המשפט האחרון של הצליבה "גם בזעקתו האחרונה לא קרא לאביו אבא אלא מלמל אלי, אלי למה עזבתני". נשארתי אחרי לכתו של יהודה איש קריות, ואז הוא ירד מהצלב. שאל "אני בירושלים"? קול אומר "אמן". הוא הסתכל מימינו וראה פילטוס מנסה להתעטף, ברגליים מורמות, בכותונת הארגמן שניתנה לו. פונטיוס הסיר אותה מעליו והגיש אותה לישו. "שלך היא". משמאלו שמע מקהלה שנשמעה כרקוויאם, שם חיים, יוסי, עמוס, נתן, זלמן, פנחס, דוד, בנימין ורבים אחרים מרימים קול "משלנו הוא, משלנו הוא!". מקדימה ראה מניחי תפילין, מתעטפים בטליתות ותוקעים מזוזות. לידם שועי עולם בשורה, ותרועת שמחה בפיהם וקצת מאחוריהם נינווה-תל אביב המחכה לחזור בתשובה. פסע פסיעה לעבר המקהלה אך מאחור נשמע קול רעם אדיר. הפנה פניו וראה המונים המונים, מצורעים, פיסחים, אחוזי דיבוק, מתים יוצאים מקבריהם, שורה ארוכה של בישופים בבכי, ילדים כמלאכים מניקי דד ותהלוכה שאין לה סוף. בכל שורה תמונה: נוטר-דאם, שארטר, שטרסבורג, קולוניה, מילאנו ומעל כולן בזיליקת פטרוס הקדוש. Vox populi vox Deus - זה היה קולו של פילטוס.
הזדקף מלא קומה, הוציא ספר מכיסו, מסר אותו לאנשי המקהלה ואמר בקול ברור "”non recuperable. חזר לצלב, טיפס בזריזות והצליב ידיו. פתח עמוס הספר. היה זה מחזה של סרטר "ידיים מלוכלכות".

בעוברו על ידי מסר לי פיסת מראה. הסתכלתי. פתאום היה לי שער ארוך לצדדים, זקן שחרחר צמח לי, הראש נראה שמוט, מפרקת שבורה מחזיקה בו. לשמאלי פילטוס הצליח להשחיל הכותונת עד למותניים ומימיני המקהלה התחלפה. הפעם שרו יהושע, שאול, ניקולס, פבלו ורבים אחרים ועליהם מנצח שלמה הלוי. הקול נשמע ברמה "בא אלינו! בא אחינו!" וצלילי ה"אודה לשמחה" מלווים אותם. צעדתי צעד כאשר מאחורי נשמעה המולה. פניתי ראש. המונים המונים הצטופפו, תינוקות מבית רבן, יושבי ספסלי חדר, מתייסרים בתפילות בבתי כנסת, ועוד רבים יוצאים מבעד למוקדים, מקרביים של משרפות ומבורות של קברי אחים. תהלוכה עצומה ובידיה ספרי תורה, עפר מהכותל, לוחות הברית, נחש נחושת, נרות שבת. אלה מנענעים בלולבים ואלה אופים מצות. שמעתי קול, נדמה לי של הנחמני: "קול המון כקול שדי".
מסרתי המראה לפילטוס, אספתי הספר שנשמט, נתתי אותו לשלמה הלוי ואמרתי בקול ברור «non recuperable». פניתי דרומה ופעמי לקחו אותי מהגולגולתא להר ציון.

אחד המבקרים כתב על "הבשורה על פי יהודה", "אבל איפה הבשורה"? וענה לעצמו "הבשורה היא שאין בשורה". כנראה לא עיין בדקדוק בבשורות למיניהן. לו כן עשה, היה מגלה שהבשורה על פי יהודה, בטיול להר ציון מסתתרת. בצפרן שמיר כתובה.